את החיים של מי אתה חי? – הגיע הזמן להוריד את המסיכה (… חלק ב')

להסכים לראות המציאות – בואו ונעיז להיות מי שאנחנו… כמה גרוע זה יכול להיות?            

 כולנו ודאי מכירים את הסיטואציה הבאה: רק הבוקר היה לכם ריב קשה עם בן/בת הזוג,  האובר בבנק מרקיע שחקים ונוסף על כך, מאיימת עליכם כל רגע סכנת פיטורין… ובכל זאת, אתם יוצאים לאירוע המשפחתי, פוגשים שם חברים מכרים ובני משפחה קרובים ולשאלתם הנדושה: "מה העניינים?" אתם עונים את התשובה העוד יותר נדושה: "הכל בסדר!"

הולכים לאסיפת הורים, פוגשים את ההורים האחרים ועוטים מסיכה: "מה נשמע?" "מצוין, אצלי הכל בסדר!" בעבודה עם הקולגות: כנ"ל ולאורך כל היום כולו, עוטים מסכות ולכל מסכה תפקיד: "האמא/האבא המושלמים", "הרעיה/הבעל המושלם", "הקרייריסטית", "המצליחן" וכן הלאה. מסכות על גבי מסכות.

"לא! מה פתאום! ש"הם" יראו שקשה לנו? בשום פנים ואופן לא!" מי זה ה"הם" הזה שכל כך מפחדים ממנו?   

אנחנו כל כך מתורגלים באומנות הזיוף, עד שהיא הפכה לנו כמעט לטבע שני.

כל שעלינו לעשות הוא להיות כנים. כשנהיה כנים, ייתכן ונגלה שאנחנו לא חיים כמו שאנחנו רוצים אלא כפי שמצופה מאיתנו או כפי שאנו מצפים מעצמנו. אנחנו עשויים לגלות שדווקא ביומיום הרגיל אנחנו לובשים מסיכות ותחפושות.

אם זה המצב גם אצלכם, אולי מוטב להתייחס לפורים כהזדמנות להוריד את התחפושת, להתחבר לעצמנו וללבוש את מי שאנחנו באמת.

אז בואו נשאיר את המסכות לפורים ונרשה לעצמנו לחשוף ולו במעט את הצדדים הלא כל-כך מושלמים שלנו, החלשים והכל-כך… אנושיים. נעיז להיות פשוט… מי שאנחנו. 

לכך, נתחיל ביישור קו בנוגע להבנה של ההבדל בין רצון לצורך ומה שביניהם.

יש תמיד לשים לב לצורך ולראות מהיכן הוא נובע. כך שנוכל לזהות ולהפריד בין רצון לצורך. לזהות כשהרצון מבטא את הצורך, להפריד כשהרצון איננו מבטא את הצורך. 

לעיתים הרצון מרמז על הצורך, אך ברמיזה כל-כך עקיפה שקשה לזהות את הצורך ואז המענה הוא לסימפטום ולא לשורש.

הרצון הוא זה שמחבר אותנו לחיים, ייחודי לי וללא קשר לחברה ולמקובל עליה.   הצורך משאיר אותנו מחוץ לחיים.

הפערים בין רצון לצורך נוצרים כאשר הכוונה לצורך במובן של הצורך האמיתי הנשמתי ולרצון כמשהו שכפוף לדעות, לאמונות, לקביעות.

דוגמא בולטת היא שאנו אוכלים פעמים רבות, הרבה מעבר למה שנחוץ לגוף וסובלים מעודף משקל – פער בין הצריך לרוצה. תפקיד המאמן הינו לכוון אותך "למה אתה צריך".

כשמדובר בצורך אמיתי אני מדבר על צורך פנימי של התפתחות, של התקדמות, של צמיחה, של הזנה. צורך טבעי בסיסי.

כלומר, מדובר בצרכים האמיתיים, הבסיסיים של הזנה, של סיפוק, של מילוי, של התפתחות על כל ארבעת הרבדים: פיזי, רגשי, מנטאלי ורוחני.

הרצון האנושי נובע מתבניות אנושיות, מזיכרונות עבר, ממסקנות שהוסקו… והוא הכוח בנו שבזכותו אנו יכולים לשנות מגמות.   

המגמה של מכור לעישון תהיה להמשיך לעשן. אם יתן לגוף חופש לנהוג כפי שהוא רוצה – הוא יבקש ממנו להדליק סיגריה נוספת כעבור זמן מה.

רק כוח נפרד או חיצוני יוכל לשנות מגמה זו. ככל שאני יותר מכור לסיגריות כך הכוח יצטרך להיות חזק יותר כדי לשנות הרגל זה.

על מנת לשנות כל אחד מההרגלים שלנו נצטרך את כוח הרצון.

מחקרים מוכיחים שיותר אנשים מתחרטים בערוב ימיהם על מה שלא עשו מאשר על מה שעשו.

כאשר אנו צופים בחיים, אנו משרתים את החיים. אנו מאפשרים לזמן לעבור בלי ממש שהחיים יפגשו בנו.

איכשהו הימים עוברים וחולפים להם מבלי ממש לגעת בנו. החיים עוברים ואנחנו באיזשהו מצב של להתבונן בהם מבחוץ.

סוג של הרגשה שביננו לבין החיים, ביננו לבין אנשים אחרים יש איזשהו קיר זכוכית דק או עבה שמפריד ולא מאפשר לנו לגעת בדברים. לגעת בחיים.

בצורת חיים זאת, אנחנו יכולים להיות מאד יעילים. להתנהל נכון 'לפי הספר'. ללמוד את הדברים הנכונים. לעשות את כל מה שצריך. ואפילו להצליח בקנה מידה חברתי.

ועדיין, כשאנחנו נעצרים לרגע, אנחנו לא ממש מבינים לאן הלך הזמן? לאן נעלמו הימים שלנו? היכן עברו חיינו?

בחוויית החיים הזאת אנחנו לא לגמרי שייכים. לא לגמרי נוכחים. לא לגמרי חיים. בצורת חיים כזאת, יש נקודת כאב כרוני עמום שכל הזמן מלווה אותנו.

לכן הדרך היא להיות נוכחים בחיים.  לגעת בחיים עצמם. לתת לדברים לגעת בנו בעומק הלב. להרגיש, לחוות, ליצור אינטימיות, לשמוח, לכאוב, להתקרב, להיפגע, להשתוקק,  לרצות, להעז, לנסות, להיכשל, להיכוות, להצליח, לממש, לחיות.  בצורת חיים זאת, יש חיים.

אז הרצון הוא זה שמחבר אותי לחיים, ייחודי לי וללא קשר לחברה ולמקובל עליה.  הצורך משאיר אותי מחוץ לחיים.

צפו בסרטון  –  https://www.youtube.com/watch?v=hUFRoAgOJ5M

תגובות

תגובות