מרוב עצים לא רואים את היער ורק מתבלבלים בדרך
רעיון התחפושות והמסכות בפורים מבוסס על הסתרת הזהות האמיתית ועל הרעיון של היפוך ומהפך גורל.
המסכה היא אמצעי להסתרה ולגילוי בעת ובעונה אחת. היא מסתירה ומשנה את דמותו החיצונית של הנושא אותה, ובו בזמן מגלה את טבעו החבוי האמיתי של האדם.
מבחינה סמלית מייצגת המסכה צורך בהגנה ובהסתרה, במעברים ממצב אחד למשנהו, בהתעלמות מהסביבה, בהפגנת זהות מסוימת או בשינוי צורתה ובסימול אופי ואישיות שונים.
המסכה מאפשרת לאדם לעבור מטמורפוזה, לשמוט את זהותו היומיומית המוכרת, להפליג אל מחוזות קיום שונים ולחוש בעל שליטה עליהם.
כאשר אנו עוטים מסכות בחיים, אנו מסתירים את הערוץ החשוב ביותר של תקשורת לא מילולית – הפנים, ובכך מעצימים את העמימות ואת המסתורין.
כוחה המאגי של המסכה הוא בלתי מוסבר. אדם נעלם ומופיע מיד בדמות חדשה – שונה או הפוכה מזו שלו.
יש רק דרך אחת אמיתית להצליח, לחיות בטוב ולהרגיש טוב – 
להיות מי שאתם באמת. לחיות את מי שאתם באמת. לבטא את מי שאתם באמת.
ואת זה אפשר, רק כשמפנים את המיקוד פנימה ומתבוננים על עצמנו דרך העיניים שלנו.
ולכן, חשוב כל כך בעידן של היום כשאנחנו מוצפים בגירויים מיותרים לסנן כמה שיותר את התוכן, המידע והגירויים שאנחנו נחשפים אליהם.
יש איזושהי אשליה שעודף הידע, הערך, המידע וכל הגירויים האלה משרת אותנו בצורה טובה.
אולי זה היה כך בהתחלה. כרגע, זה כבר הרבה הרבה יותר מידי. ובסופו של דבר יותר מידי ופחות מידי יוצרים את אותו האפקט… לפעמים מרוב עצים לא רואים את היער ורק מתבלבלים בדרך. מרוב מסכות שסמנו על עצמנו בחיים אנחנו כבר לא בטוחים האם מתחת זו עוד מסכה…
מסכות הן פריט חובה במסיבות פורים, אבל לא רק בחג. עם השנים נבנו סביב ציפיות, תבניות של מי להיות, איך להרגיש ומה לחוות. אל מול המראה כבר לא מופיעה השתקפות של אמת ואהבה. מסכות מתחלפות כל תקופה, בכל פגישה מחודשת עם העצמי.
משהו עוצר מלהביט פנימה ולקבל את הקיים. אותו הלב, שיכול לאהוב עד לאינסוף מתבצר בחומות וגדרות. ממאן להיפתח , להתגלות ולהביט.
ילדים תמיד יודעים למה הם יתחפשו.גם שנה מראש. כמבוגרים אנחנו מתחבטים, מתפדחים, חושבים פעמים לפני כל רעיון לתחפושת- לא פשוט לבחור, כל כך הרבה מחשבות של איך אראה, מה יאמרו, האם אקבל תשואות אוהדות או מבטים קרים שיחדרו את כל שכבות האיפור…
בגוף מופיעה כמיהה מחודשת לאותה התחושה הנעימה כל כך של פשטות. מבט של קבלה. לחוש אהבה עצמית ולתת לה לזרום בכל הגוף.
להיפגש עם האני בפגישה מחודשת. לקבל את עצמי. גם בפורים ובכלל. להיות נקי ממסכות. אמיתי וכנה. לא מרצה ולא מצפה.
לקבל את עצמי. קל לומר, לא תמיד פשוט כל כך ליישם. ישנו מקום מאוד נוח בהתרגלות אל המסכה שאספנו אל חיקנו, במבט הלא מחייב הזה כשאנו מביטים במראה.
אין דבר משחרר יותר מן אהבה וקבלה של האני. להביט במראה, לראות את הדמות העומדת מולי ולהסיר יחד איתה עוד שכבה, עוד מסכה.
לגלות את האמת. לראות שוב את פני באור נקי. 
לא עוד תבניות וציפיות שאינן שייכות לי.
לאפשר לעצמי להיפתח, ללמוד, להכיר ולחוות תחושות ורגשות. מבלי לשפוט, ללא מסכות. להכיר בעוצמתה של אנרגית החיים שבתוכי, לחוש את היצירה , ההוויה ולדעת את עצמי . לקבל ולאהוב.
יש משהו במפגש האינטימי עם עצמך שנותן טעם של עוד. אבל חכמה גדולה יותר היא להרגיש טוב כשאני כאן, בתוך ההמון.
חכמה גדולה הרבה יותר היא לחיות בחיבור ללב שלך ולנוע בנתיב האישי שלך גם כשיש הרבה אנשים שהולכים לצידך בדרך. וכן, יש מקום לכולם. לכל אחד מאיתנו הדרך האישית שלו.
לכולנו יש רצון עצמי. לכל אחד מאיתנו עולם פנימי שיחודי לו. לכל אחד מאיתנו אור שיחודי לו, קול שיחודי לו. רק מה? – פעמים רבות שאנחנו שוכחים את זה.
אנחנו חיים את החיים של ההורים שלנו. חיים את החיים של בני הזוג שלנו, של הילדים שלנו, הקהילה שלנו, חיים את החיים של המנהיגים שלנו.
חיים את החיים של ה'מה יגידו', החיים של ה'מה שנחשב'. ואת החיים שלנו – מחמיצים לנו לאט לאט…
לפי ארווין ד. יאלום (סופר ופסיכיאטר) טוען שארבעת הנושאים שמעסיקים בני אדם ברמה הקיומית הם:
*פחד מהמוות *להיות חסר משמעות *בדידות *והכמיהה לחופש
כשאנחנו חיים את החיים שלנו, כשאנחנו חיים את הרצון האישי שלנו, ללא מסכות, אנחנו מביאים מזור ל-3 מתוך 4 הסוגיות הנ"ל.
הפחד מהמוות קטן יותר אצל אנשים שחיים את החיים במלואם. ככל שאני מחמיץ את החיים שלי, אני פוחד יותר מהמוות (בין אם ברמה המודעת ובין אם ברמה הלא מודעת).
כשאני חי את הרצון הפנימי שלי ואת התשוקות האישיות שלי – החיים שלי מקבלים משמעות וכמובן שיש בי את החופש לחיות כפי שנכון לי.
פעמים רבות יש לאנשים פחד, שאם הם ילכו עם הרצון שלהם הם יהפכו להיות 'נחותים' יותר. זו הריי טעות מוחלטת. זה פחד שהושרש בנו מגיל צעיר. אנחנו כ"כ פוחדים מהיצר שלנו עד שאנחנו כולאים אותו, האנרגיה שלו מועצמת ובכך גורמים לו להשתולל ולצאת מכלל שליטה. כך בכל דבר שנסגור ונכלא.
אז כן, זה באמת מין פחד פנימי כזה שאומר לנו: אם היינו עושים מה שאנחנו רוצים באמת, מלחיץ לחשוב מה היה יוצא מאיתנו.
כשיש לנו רצון לעשות, לממש ולהשיג משהו, חשוב לברר ביננו לבין עצמנו מהיכן מגיע הרצון הזה. האם זאת תשוקה או פנטזיה או אשליה, האם זו תאווה או יצר, האם מקור הרצון הזה מחוצה לנו או מתוכינו.
הדרך לדעת מה באמת אני רוצה או נכון יותר מה אני באמת צריך, זהה לדרכם של הבלשים- לעקוב אחר קצה החוט שכל פעם יוגש לך.
הדרך אל הלב שלכם ואל הרצון שלכם תתבהר רק באמצעות ההליכה בה וללכת לממש את זה, מתוך ידיעה שיכול להיות שזה לא באמת מה שאנחנו הכי רוצים.
רק שהמימוש והצעידה בדרך הם היחידים שיכולים לקרב אותנו פנימה אל עבר הרצון הפנימי
ביותר שלנו. אל הרצון שכשנממש אותו נפתור 3 מתוך הבעיות הקיומיות שמעסיקות עמוק
בפנים את כולנו.
אז מה הרצון הפנימי שלכם שאתם מוותרים עליו?
צפו בסרטון הבא – https://www.youtube.com/watch?v=ikGVWEvUzNM
(ראו המשך בחלק ב' של מאמר זה: "להסכים לראות המציאות – בואו ונעיז להיות מי שאנחנו")